<h1>סמ"ק סימן רצ"ג</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שלא לבא על אשה נדה כדכתיב (ויקרא י"ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, נדה נקראת כשרואה דם היוצא מן המקור עד בית החיצון וטמאה ז' ימים. בדורות ראשונים לא היו מטמאין כי אם חמשה דמים (דף י"ט), גם לא היו מצריכים שבעה נקיים, רק כשרואה ג' ימים רצופים בתוך י"א יום, אך בדורות האחרונים נתמעטו הלבבות וטמאו כל הדמים אפילו משאר מראות לפי שאין אנו בקיאים (דף כ'), גם בנות ישראל החמירו על עצמן (דף ס"ו) שאם היו רואות טיפת דם אפי' כחרדול יושבות עליה ז' ימים נקיים ויום שפוסקת אינו מן מנין הזה, וטובלת בליל שמיני (דף ל"ג ע"ש דף ס"ז כפרש"י) שלא תבא לידי ספק שתשמש מיטתה מבעוד יום ולא היה מקפיד ר"ת רק שלא תבא לביתה מבעו"י ורשב"ם היה מקפיד שתהא הטבילה בליל' (וכ"כ הש"ע).
<h2>דף יד:</h2>
ואם האשה לא הרגישה (דף י"ד) ומצאה כתם בחלוקה או בסדינה אם יש עליה חבורה או גרב שאם היתה מסירה תוצי' דם או נתעסקה בדם צפור או שהיה שחין או גרב בשוכבים עמה תולה בכל וטהורה ואפי' אין לה במה לתלות והכתם הוא פחות מכגריס תולה במאכולת (דף נ"ח) אף על פי שלא הרגה כרבי יוחנן, וכן עיר שיש בה חזירים אמרי' בפרק הרואה אין חוששין לכתמים נראה שכשעברו החזירים אצל האשה מיירי, ובדקה (דף נ"ז וע"ש בתוספות) קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם טהורה שכל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים וכן בדף של בית הכסא, ודוקא כשלא הרגישה, וכתם שנמצא בעד משוך כל שהוא טמא (דף נ"ט).
<h2>דף יט.</h2>
שלא לבא על אשה נדה כדכתיב (ויקרא י"ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, נדה נקראת כשרואה דם היוצא מן המקור עד בית החיצון וטמאה ז' ימים. בדורות ראשונים לא היו מטמאין כי אם חמשה דמים (דף י"ט), גם לא היו מצריכים שבעה נקיים, רק כשרואה ג' ימים רצופים בתוך י"א יום, אך בדורות האחרונים נתמעטו הלבבות וטמאו כל הדמים אפילו משאר מראות לפי שאין אנו בקיאים (דף כ'), גם בנות ישראל (דף ס"ו) החמירו על עצמן שאם היו רואות טיפת דם אפי' כחרדול יושבות עליה ז' ימים נקיים ויום שפוסקת אינו מן מנין הזה, וטובלת בליל שמיני (דף ל"ג ע"ש דף ס"ז כפרש"י) שלא תבא לידי ספק שתשמש מיטתה מבעוד יום ולא היה מקפיד ר"ת רק שלא תבא לביתה מבעו"י ורשב"ם היה מקפיד שתהא הטבילה בליל' (וכ"כ הש"ע).
<h2>דף לז.</h2>
וק"ל דהמקשה בימי זיבה טהורה, אך אין דין זה נוהג בינינו דאין אנו יודעים מתי ימי זיבה.
ואשה היולדת בזמן הזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן (דף ס"ו) הרי הן כיולדות בזוב, ופסק ר"ת דימי לידה שאינה רואה בהן אינן עולין (ש"ע עולין) לספירת זיבתה ואינה יכולה ליטה' עד שיהא אחר ז' לזכר ואחר שבועיים לנקבה ז' ימים נקיים מדם ומיהו אין נותנים לה ימי טוהר עד שישעיר הולד, אבל מבן ארבעים יום ואילך נותנים לה ימי טומאה ואפילו לא תראה, דק"ל דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אבל בכמה ארצות נהגו שלא לבעול על דם טוהר, ואם ספרה ז' נקיים ונתעצלה ולא טבלה ואחר כך ראתה בימי טוהר אינה סותרת וטובלת בכל עת שתרצה ואח"כ כל דמיה שהיא רואה עד אחר מלאת ארבעים לזכר או פ' לנקבה מיום הלידה טהורים (ש"ע כבר פשט המנהג שדינו כשאר דם לכל דבר).
<h2>דף נח:</h2>
ואם האשה לא הרגישה (דף י"ד) ומצאה כתם בחלוקה או בסדינה אם יש עליה חבורה או גרב שאם היתה מסירה תוצי' דם או נתעסקה בדם צפור או שהיה שחין או גרב בשוכבים עמה תולה בכל וטהורה ואפי' אין לה במה לתלות והכתם הוא פחות מכגריס תולה במאכולת (דף נ"ח) אף על פי שלא הרגה כרבי יוחנן, וכן עיר שיש בה חזירים אמרי' בפרק הרואה אין חוששין לכתמים נראה שכשעברו החזירים אצל האשה מיירי, ובדקה (דף נ"ז וע"ש בתוספות) קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם טהורה שכל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים וכן בדף של בית הכסא, ודוקא כשלא הרגישה, וכתם שנמצא בעד משוך כל שהוא טמא (דף נ"ט).
<h2>דף סה:</h2>
ובבתולה התקינו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש, ומותר לגמור ביאתו אפילו שפעה דם באמצע הביאה שדם טהור הוא מן התורה ואחר כך תמתין ו' עונות שלימות ותתחיל לספור ז' נקיים אך י"א שאם רחצה היטב אותו מקום במים חמים שמתחלת למנות למחרתו, וליתא דאין אנו בקיאים בזה.
ואשה הרואה דם מחמת תשמיש בתוך שיעור וסת או בכדי שתרד מן המטה (מבואר דף י"ד) דהוי שיעורה דחייבים אשם תלוי הרי זו טובלת בזמנה ומשמשת פעם שנייה ואם ראתה עוד מחמת תשמיש כמו שפירשנו (ש"ע קפ"ז לדידן שאין אנו בקיאין בשיעור הראי' לכן כל שרואה ג' פעמים סמוך לתשמי' מקרי לדידן מחמ' תשמי' ואסו' לבעלה) תטבול בזמנה ותשמש עוד פעם שלישית ואם תראה עוד פעם אחרת מחמת תשמיש אסורה (דף ס"ז) לשמש עוד עם זה הבעל אך יכולה להנשא לאחר לפי שאין כל האצבעות שוות ואם ראתה כמו כן שלשה פעמים מחמת תשמיש של זה אסורה לשמש גם לזה אך יכולה לנשא לאחר, ראתה כמו כן מחמת תשמיש ג' פעמים אסורה לשמש לכל העולם עד שתבדק כיצד מביאה שפופרת של אבר ופיה חלק רצוף שיהיה חלק ולא ישרט הבשר ובתוכו מכחול ומוך מונח על ראשה אם נמצא דם על ראש המכחול בידוע שהוא בא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם ואם יש לה וסת תולה בוסתה (פי' ומותרת לשמש שלא בשעת וסתה) מיהו אומר ר"י (בתוספות) שאם רצתה לבדוק אחר ביאה שלישית של בעל ראשון הרשות בידה, ואם יש (ר"י בתשובה) רופא שסובר לרפאותה טוב לנסות טרם שתיחזק אבל אחר שהוחזקה אסור וצ"ע אם הוא יהודי רופא מומחה אם תוכל לסמוך עליו אם לאו (ש"ע יש מסתפקים ויש מי שמתיר).
<h2>דף סו.</h2>
שלא לבא על אשה נדה כדכתיב (ויקרא י"ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, נדה נקראת כשרואה דם היוצא מן המקור עד בית החיצון וטמאה ז' ימים. בדורות ראשונים לא היו מטמאין כי אם חמשה (דף י"ט) דמים, גם לא היו מצריכים שבעה נקיים, רק כשרואה ג' ימים רצופים בתוך י"א יום, אך בדורות האחרונים נתמעטו הלבבות וטמאו כל הדמים אפילו משאר מראות לפי שאין אנו (דף כ') בקיאים, גם בנות ישראל (דף ס"ו) החמירו על עצמן שאם היו רואות טיפת דם אפי' כחרדול יושבות עליה ז' ימים נקיים ויום שפוסקת אינו מן מנין הזה, וטובלת בליל שמיני (דף ל"ג ע"ש דף ס"ז כפרש"י) שלא תבא לידי ספק שתשמש מיטתה מבעוד יום ולא היה מקפיד ר"ת רק שלא תבא לביתה מבעו"י ורשב"ם היה מקפיד שתהא הטבילה בליל' (וכ"כ הש"ע).
ואשה היולדת בזמן הזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן (דף ס"ו) הרי הן כיולדות בזוב, ופסק ר"ת דימי לידה שאינה רואה בהן אינן עולין (ש"ע עולין) לספירת זיבתה ואינה יכולה ליטה' עד שיהא אחר ז' לזכר ואחר שבועיים לנקבה ז' ימים נקיים מדם ומיהו אין נותנים לה ימי טוהר עד שישעיר הולד, אבל מבן ארבעים יום ואילך נותנים לה ימי טומאה ואפילו לא תראה, דק"ל דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אבל בכמה ארצות נהגו שלא לבעול על דם טוהר, ואם ספרה ז' נקיים ונתעצלה ולא טבלה ואחר כך ראתה בימי טוהר אינה סותרת וטובלת בכל עת שתרצה ואח"כ כל דמיה שהיא רואה עד אחר מלאת ארבעים לזכר או פ' לנקבה מיום הלידה טהורים (ש"ע כבר פשט המנהג שדינו כשאר דם לכל דבר).
<h2>דף סז.</h2>
ומותרות עתה לטבול בנהרות ביומי ניסן דלא חיישינן שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים כשמואל (שבת ס"ה) דאמר נהרא מכיפיה מבריך.
וצריכה לחוף כל גופה ולסרוק ראשה במסרק סמוך לטבילה כפי היכולת שלא תהא נימא אחת קשורה והרגילו הנשים להסיר מעליהם כל גרב וכל שחין אעפ"י שמן הדין לא היה צריך לפי זה אין לאסור מלטבול אשה שיש חטטין בראשה, וצואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר, שנינו בתוספתא (דמקואות פ"ו) דחוצצין ואע"ג דבמשנה אמרינן (מקואות פ"ה) ואלו אין חוצצין לכלוכי צואה וצואה שתחת הצפורן מחלק ר"ת בין נדבקת לשאינה נדבקת גם אומר כי אפי' בנדבקת אם אינה מקפדת אין לה לחוש, ולפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ ונהגו הנשים לגלח צפרניהם אעפ"י כי מן הדין בניקר סגי, ובחול המועד (מ"ק י"ח וע"ש בתוס') טוב שתגלחם בשנוי או על ידי גויה.
<h2>דף סז:</h2>
ומיעוט המקפיד חוצץ מדרבנן וכן רובו שאינו מקפיד (ע"ש בתוס') וי"מ רובו רוב שערו ולא נהירא אלא רובו ר"ל רוב גופו.
ואשה לא תטבול אלא בלילה, ואם יש סכנות כגון אריות או גנבים טובלת ביום ח', מיהו אומר ר"ת דאין לחוף בערב שבת לטבול ביום שבת משום דהוו תרי קולי, והאשה צריכה להרחיב ירכותיה ולפשוט זרועותיה ולהגביה דדיה ולא תקמוץ (מקואות ספ"ח) שפתותיה ולא תעצים עיניה ביותר ולא תפתח עיניה ביותר, ולא תעמוד על גבי כלי ותטבול ולא בנמל יש מפרשים דשמא משום צניעות תמהר לטבול ולא תטבול שפיר, ויש מפרשים מפני הטיט שלא יכנס בין אצבעות רגליה, ולשני הפירושים טובים אותם מפצי דהוה עביד אבוה דשמואל לבנתיה, ולא תתן תבשיל של בשר לתוך פיה ולא לבנה ובדיעבד נמי יש מחמירים דלא גרסי' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כי איתמר הני מילי לטהרות אבל לבעלה מותר, והמקיימים אותה גירסא מקילין בדיעבד.
<h2>דף סח.</h2>
ואשה שאירע ליל טבילתה במוצאי שבת (ע"ש בתוס' עיין בשאלתו' סי' צ"ו) והוא חול, טוב הוא שתהא חופפת בערב שבת הרבה ובמוצאי שבת תחוף כמו כן (ש"ע תסרוק מעט) אך אם נאנסה או שגגה ולא חפפה מערב שבת חופפת בליל מוצאי שבת כראוי, והיכא שאירע יום טוב בליל מוצאי שבת מוטב שתחוף בערב שבת ותשמור עצמה מכל דבר שלא יחוץ עליה ובמוצאי שבת תעיין שלא יהא דבר חוצץ עליה ובין שיניה ובבית הסתרים שלה, ואף על גב דלא בעינן שיבא בהם מים (דף ס"ו) מקום הראוי לביאת מים בעינן, וכן אם אירע טבילתה בליל מוצאי י"ט שחל להיות אחר השבת וארעו שני ימים טובים אחר השבת כל זה מותר משום בטול פריה ורביה.
<h2>דף סח:</h2>
והלכה למעשה, יום שפוסקת בו מלראות תלבוש בגדים לבנים נקיים מכתמים קודם שיהיה לילה, ותתחיל לספור למחר ז' ימים וכל ימי ספירתה צריכה ליקח בגד פשתן נקי ולבן, או מוך ולהכניסו באותו מקום בעומק לחורין ולסדקין ולהוציאו ולראות אם יש בו שום אדמומית בשחר כשעומדת ממיטתה ובערבית כשהולכת לבית הכנסת קודם שיהא לילה. ואם שכחה ולא בדקה עצמה כי אם יום שפוסקת בו לערב ולמחרת שהוא יום ראשון לספירה בדקה שחרית וערבית ולא בדקה עד יום השביעי וביום השביעי בדקה כמו כן שחרית וערבית מותרת, וטובלת בלילה וטהורה. והיכא שלא בדקה רק יום ראשון וביום שמיני, רב אמר תחלתו אף על פי שאין סופו, ורבי חנינא אמר תחילתו וסופו בעינן, וכתב בספר המצות דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר יש לנו להחמיר (וכן כתב הש"ע) אך לא נהירא דמדין סופו אף על פי שאין תחלתו (כגון פסקה מלראות וביום ראשון לספירתה לא בדקה וביום שביעי בדקה) ונשמע דהלכה כרב, דאמר תחלתן אף על פי שאין סופן, מדהוצרך סתם התלמוד לאוקומי הברייתא דטועה כרבי עקיבא משמע דסבירא ליה כרב דסופן אף על פי שאין תחלתן רק שתדע בודאי שפסקה בטהרה מקודם יום ראשון דאי בעינן תחלתו וסופו לא צריכה לאוקומי כרבי עקיבא, ומן הדין וכל שכן שיש לנו לומר תחלתו אף על פי שאין סופו דהא תלמודא קאמר מהו דתימא תחילה הוא דאיכא חזקת טהרה אמרינן אבל סופו דליכא חזקה לא אמרינן, מיהו שמא סברא אחרת יש.
